הקרקעות ביהודה ושומרון – קצת רקע והסברים

רקע היסטורי.

מדינת ישראל שיחררה את שטחי יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים, בתאריכים כו'-כט' התשכ"ז.

שטחי יהודה ושומרון, בטרם הקמת המדינה, הוגדרו כמיועדים ל"צד הערבי" לפי תכנית החלוקה. אולם מאחר ובראשות אותה מדינה ייעודית היה אמור לעמוד חאג' אמין אל חוסייני שר"י, (שכידוע, היה נחשב פושע מלחמה ששיתף פעולה ואף גייס אנשים לצבאו של היטלר שר"י).

לכן, סוכם כנראה בין אנגליה לבין הצד הירדני, שהם יפלשו לשטחי יהודה ושומרון, עם הקמת המדינה, בכדי למנוע ממדינת היהודים החדשה לשלוט על השטח מחד, ולמנוע הקמת מדינה בעלת אוריטנצייה נאצית–קיצונית מאידך.

באזור יהודה ושומרון, עמד מול צה"ל הצעיר, הליגיון הירדני שהיה באותה תקופה הצבא הממומן והמצויד ביותר באזור, בנוסף לכוחות אזוריים פלסטינאים.

מדינת ישראל הצעירה, שנלחמה במקביל במספר חזיתות, לא הצליחה להחזיק בשטחי יו"ש, וחוץ מגוש עציון שנפלה, עוד איבדה כמה מקומות ישוב יהודים נוספים שהיו באזור יהודה שומרון וחבל עזה, ובקושי הצליחה לשמור על קשר רציף מול ירושלים המערבית דרך "מסדרון ירושלים", שעליו נלחמו וקיפחו את חייהם לוחמים ולוחמות רבים בכל תקופת מלחמת הקוממיות.

לאחר המלחמה, מלך ירדן סיפח את שטחי יהודה ושומרון לממלכה שלו באופן חד צדדי, ומהלך זה, הוכר רשמית רק על ידי בריטניה, עיראק ופאקיסטן.

מדינת ישראל כמובן, מצידה, לא השלימה עם הסיפוח המדובר, ולא הכירה בו, בגלל יהודה ושומרון, על ערי הקודש שנמצאים שם בכלל, ובגלל חלוקת ירושלים בפרט.

בינתיים, בזמן 19 שנות השלטון הירדני על שטחי יהודה ושומרון, הם החלו בהסדרה ורישום המקרקעין, מלאכה שהם הספיקו לעשות על כשליש משטחי יהודה ושומרון עד מלחמת ששת הימים.

בזאת, הם המשיכו את מלאכת הסדרת רישומי המקרקעין שהחלו בתקופת השלטון העות'מאני, והמשכת ההסדרה בתקופת השלטון הבריטי.

עם שחרור שטחי יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים, מדינת ישראל ראתה לנכון קודם כל לעשות "הקפאת מצב" מבחינת ההתיישבות, ורצתה לתעד איזה שטחים הם מיושבים, ואיזה מהם נחשבים לא מיושבים ואף לא מעובדים.

בשלב הראשון, היא עשתה צילומים אוויריים, ולאחר מכן, אף הורידה לשטח ועדות שנקראו לימים "ועדות קו כחול".

תפקיד ועדות אלו, היה לוודא ולסמן מהו שטח נקי ממגורים ועיבוד חקלאי, או לחילופין, שטח שהיה באחזקת צבאית או משטרית של השלטונות הירדניים.

אדמות אלו, שהיו ריקות או לחילופין ישירות בידי השלטונות הירדניים, הוכרזו כ"אדמות מדינה", והפכו להיות בעלת פוטנציאל להתיישבות יהודית, ללא סיבוך פוליטי או טענות בינלאומיות על "גזילת קרקעות".

בתחילה, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, חלק ניכר ממנהיגי המדינה, חשבו ששטחי יהודה ושומרון יהיו בבחינת "קלף מיקוח" לטובת הסדר מדיני סופי מול האוכלוסייה הערבית, ובכך, לקבע את גבולות המדינה היהודית (חילונית) לגבולות מוכרים מבחינה בינלאומית, אך בעקבות לחצים ציבוריים רחבים מצד פעילים של הציונות הדתית מחד, ותנועת ההתיישבות החילונית מאידך, הממשלה "נאלצה" לקדם תוכניות ואפשרויות להתיישבות יהודית בכמה מקומות בשטחי יהודה ושומרון, על שטחים שלא יושבו ולא עובדו בדווקא.

הממשלה נתנה לשטחי יהודה ושומרון להתנהל במסגרת "שלטון צבאי" עד עצם היום הזה, בכדי שלא להיות נתונים ללחצים בינלאומיים על ידי הכרזת סיפוח, מה שמשליך על הרבה עניינים בתחומי רישומי המקרקעין ביהודה ושומרון.

סוגי הרישומים הנוכחיים ביהודה ושומרון

נכון לרגע זה, יש כמה סוגי רישומי מקרקעין :

• "בר רשות" – רוב ישובי יהודה ושומרון עדיין רושמים בתים כך. והמשמעות היא, שהאדם שגר בשטח המדובר, לא נחשב כלל לבעל הקרקע, אלא רק לאדם שניתנה לו לרשות לגור שם או לבנות שם בית.
• "חכירה" – המקומות עם קונצנזוס לאומי גבוה, וסיכוי נמוך לפינוי, "עלו דרגה" רישומית, ולמעשה, יש להם הסכם חכירה לשנים ארוכות מול המנהל. (בדומה לטאבו)
• "בעלות בטאבו" (ירדני) – זו למעשה, הדרגה הרישומית הגבוהה ביותר הקיימת באזור, מכיוון שרישום מלא של בעלות הקרקע, יוצרת בטוחה משפטית גבוהה מחד, והשלכה משפטית פיצויית (במקרה של פינוי חלילה…) מאידך.
  בה בעת, מדינת ישראל מקשה מאד על יהודים לרכוש ישירות קרקעות שכאלו, ואף רבים הזיופים שיש בשוק על עסקאות שכאלו, ולכן, חובה לעבוד עם חברות בעלות ניסיון מוכח, וגם עם בטחונות ותשלומים בשלבים.

הקרקעות שאנחנו מארגנים עליהם קבוצות רכישה, משתייכות לקבוצת הבעלות השלישית הנ"ל, קבוצת הבעלות הפרטית בטאבו.